הכירו אותי טוב יותר
עמודי אודות בדרך כלל רציניים ומובנים מדי לטעמי. החיים דווקא לא.
אז לפני שאני אציג את הסיפור שלי, אני חושב שזה יהיה מעניין שאני אחלוק כמה נקודות מבט עכשיוויות על החיים (אני כותב עכשיוויות כי טבעי שזה ישתנה בעתיד).
תהיה אמיתי
תשאר נאמן למי שאתה. אתה לא באמת מרשים אף אחד כשאתה משחק אותה מישהו אחר או אומר מה שנראה לך נכון. תהיה אנושי, לא מושלם.
תחיה חופשי ואם אתה מצליח אל תשים זי**
לחוות באמת את החיים אומר לחיות בהתאמה למה שאתה מרגיש ומה שאתה רוצה. זה מאפשר ללכת עם הלב ולבנות את החיים שנכונים לך. גם אם זה למורת רוחם של ההורים, החברים או בן / בת הזוג שלך.
תשאף לאיזון
נוקשות וגישה של שחור או לבן בחיים, לעולם לא תהיה התשובה לרווחה ושגשוג. תבחר ביגשה של “גם וגם” על פניי “זה או זה”, ותהיה קשוב למה שהנפש שלך זקוקה ומבקשת.
תהנה מהחיים ותהיה אדיב
אין לנו הרבה זמן על הכוכב הזה. אל תיקח דברים יותר מדי ברצינות. תתרכז במה שעושה לך טוב ונותן לך משמעות, ותמנע מלדרוך אל אנשים בדרך.
The tragedy of life is that we seek to understand the goal and not the man
Hunter S. Thompson
הסיפור שלי
נתחיל בהווה. קוראים לי יניב שיין, ואני מאמן אנשים לחיות בדרך אמיתית ונכונה להם. אני גר בתל אביב עם אשתי האהובה, שני ילדים מדהימים, וחתולה. אני אוהב מאוד חיות, ואני מקבל את החמצן שלי מכושר ואימוני רחוב כמה פעמים בשבוע.
אני גם דפוק, ואני כותב את זה באהבה. אני לא מושלם. יש לי ימים רעים וימים טובים, ואני Work in progress. זה היה משעמם אחרת, לא?
תמיד אהבתי לנהל שיחות עמוקות. אנשים הרגישו איתי בנוח להיפתח בפניי מאז שאני זוכר את עצמי.
כשסיימתי את שירות הצבאי בגיל 22, עברתי לניו יורק לשנה. הייתי יושב בברים בכל רחבי מנהטן ומדבר עם זרים על החיים, ואז הבנתי שאנשים הם הקטע שלי.
לאחר מכן, עברתי לתל אביב. עשיתי תואר במדעי ההתנהגות (פסיכולוגיה) ועבדתי מספר שנים עם נוער בסיכון בימים, וכברמן בלילות.
אבל משהו היה חסר. הרגשתי דחף לעשות משהו גדול יותר עבורי. להרגיש שיש לי אתגר אמיתי. אז עשיתי סיבוב 360 מעלות והפכתי מסוג של עובד סוציאלי לדון דרייפר ב-Mad Men – למדתי אסטרטגיית מותג ועבדתי בתור אסטרטג בעולם הפרסום והמיתוג במשך חמש שנים.
כאן הסיפור נהיה מעניין. בשנה האחרונה שלי כאסטרטג, לא הייתי אני. לא יכולתי לעשות את העבודה כמו שצריך, איבדתי כל מוטיבציה, והמוח שלי היה בשביתה. הרגשתי חרא והייתי מבולבל ולחוץ.
הבנתי שזה סופו של עידן ברגע שעמיתה שלי שאלה “אתה שואף להיות סמנכ”ל אסטרטגיה יום אחד?” ועניתי לעזאזל לא. בלי למצמץ.
מצאתי את עצמי באמצע שנות השלושים שלי, מובטל, חושב על ילד שני, ואובד עצות. בדרך כלל, היה לי קל לבחור את השלב הבא – פשוט עקבתי אחרי הבטן שלי. אבל הפעם היה שקט. לא היה לי מושג לאן אני אמור ללכת, והרגשתי הכל: בושה, אשמה, טינה, חוסר תקווה ובעיקר חוסר הערכה עצמית.
אני זוכר שבוקר אחד אמרתי לעצמי שאני צריך לעבוד כדי למצוא את התשובות. אז התחלתי לשאול שאלות טובות יותר ולחקור מה רובין שארמה, טוני רובינס ושאר המנטורים למיניהם יודעים על החיים שאני צריך לגלות. אמנם לא מצאתי מתכון לחיים מושלמים, אבל מצאתי שוב את התשוקה שלי. גיליתי שכולם מובילים אנשים ליצור חיים טובים יותר. וככה פשוט (ואחרי ייסורים רבים), החלטתי שהגיע הזמן לחזור לשורשים שלי ולעבוד עם אנשים.
היום אני גאה להיות מאמן קו-אקטיבי מקצועי מוסמך (CPCC) שהוכשר על ידי CTI, אחד מבתי הספר המוערכים ביותר להכשרת מאמנים בעולם. אני חבר בפדרציה הבינלאומית למאמנים (ICF). אני עושה מה שאני אוהב, ואני מאחל לך את אותו הדבר.
